שלום אורח
 
התחבר
 
נא להמתין...

“עסק הביש”

|
|
צפיות: 10197
|
דרוג  (0)

"מבצע סוזאנה" הכושל מוכר לציבור הרחב בשם "עסק הביש". סופו של המבצע בהתנערות של הגורמים השונים מאחריות וב"פרשה" פוליטית שהסעירה את המדינה.

"מבצע סוזאנה", אשר זכור בדברי הימים של המודיעין הישראלי כ"עסק הביש", ו"הפרשה" הפוליטית שבאה בעקבותיו, הם אירוע מכונן בתולדות מדינת ישראל. בפרשה זו מתקיימים יחד בערבוביה ציונות ונאמנות למולדת, תכנון מבצעי כושל, תככים ומזימות בזירה המדינית ובצמרת צה"ל והמודיעין, ובגידה.  

 

הרקע למבצע

 

ביוני 1954 התקרב לסיומו משא ומתן בין בריטניה למצרים על פינוי תעלת סואץ. הבריטים שלטו במעבר המים החיוני הזה למעלה מ-70 שנה, ופינוי המאחז הצבאי האחרון שלהם במצרים היה אמור לסיים שנים ארוכות של שלטון קולוניאלי. עם עזיבתם, היה עתיד הצבא המצרי לקבל לידיו מחנות ושדות תעופה צבאיים מתוחזקים היטב. בישראל שרר חשש כבד מהפינוי, שכן באותה תקופה מצרים הייתה מדינת אויב.

 

 

 


ההנהגה המדינית והביטחונית בישראל חיפשה דרך לסכל את הפינוי או לפחות לדחות אותו ככל האפשר. ההערכה הייתה שלא יהיה אפשר להשיג מטרה זו באמצעים דיפלומטיים. כך נולד הרעיון לבצע פיגועים נגד מוסדות אמריקניים ובריטיים בשטח מצרים. הכוונה הייתה שהחשד לפיגועים ייפול על גורמים מקומיים מצריים אשר יש להם סיבה להתנגד לנוכחות הבריטית על אדמתם. הוגי הרעיון האמינו שבכך יגרמו לבריטניה להרהר שוב בתכנית הפינוי.

 

מהלכו של "מבצע סוזאנה"

 

היחידה שתכננה וביצעה את הפיגועים במצרים הייתה יחידה 131 באמ"ן, בפיקודו של מרדכי (מוטק'ה) בנצור, שתפקידה היה לבצע פעולות חבלה והסחה בתוך שטחן של מדינות אויב בעִתות חירום ומלחמה. היחידה הייתה יחידה צבאית לכל עניין ודבר, אך ראש אמ"ן היה אמור לידע את ראש 'המוסד' מראש על פעולותיה.

 

ביצוע הפיגועים במצרים הוטל על רשת של צעירים יהודים ציונים בקהיר ובאלכסנדריה שאת חבריה גייס אברהם דר, קצין ביחידה 131 שהגיע למצרים עוד באביב 1951. כמה מחברי הרשת אף הגיעו בחשאי לארץ ואומנו בפעולות חבלה בסיסיות.

 

מפקד המבצע היה אברי אלעד, שגויס לצורך זה ליחידה 131. גיוסו של אלעד ליחידה, ויותר מכך מינויו למפקד מבצע כה רגיש, היו בעייתיים. אברי אלעד נודע כמתחזה והיה מעורב במעשי שחיתות ובפלילים, שבגינם הודח מצה"ל. גיוסו היה תוצאה של תפיסת עולם ששררה באותם ימים, ולפיה אנשים דוגמת אלעד, השואפים לטהר את שמם, יבצעו משימות מודיעיניות מורכבות על הצד הטוב ביותר.

 

אלעד הגיע למצרים ביוני 1954 ויצר קשר עם אנשי הרשת. אלה, שהאמינו בכל לִבם כי פעולה למען המדינה היא שליחות, קיימו עמו שיתוף פעולה מלא.  

 

במחצית הראשונה של חודש יולי 1954 ביצעו חברי הרשת שלושה פיגועים: האחד בדואר המרכזי באלכסנדריה, השני בספרייה האמריקנית בקהיר והשלישי בספרייה האמריקנית באלכסנדריה. בשלושת המקרים לא היו נפגעים בנפש. הפעולה הגדולה והמרכזית תוכננה ליום 23 ביולי, יום חגה הלאומי של מצרים. ליום זה תוכננו פיגועים בכמה מוקדים בד בבד: שני בתי קולנוע בקהיר, שני בתי קולנוע באלכסנדריה ומחסן לשמירת חפצים בתחנת הרכבת בקהיר. הפעולה נכשלה על מדרגות קולנוע "ריו" באלכסנדריה, כאשר מטען תבערה התלקח בטרם עת בכיסו של פיליפ נתנסון, אחד הפעילים ברשת. הוא נעצר במקום, ואחריו נעצרו כל יתר חברי הרשת.

 

"העסק הביש"

 

התוצאות בעבור אנשי הרשת היו הרות אסון – שניים, משה מרזוק ושמואל עזר הועלו לגרדום. שלושה חברים אחרים: ויקטור לוי, רוברט דסה ופיליפ נתנסון נדונו למאסרי עולם; מרסל ניניו נדונה ל-15 שנות מאסר; ומאיר מיוחס ומאיר זעפרן נדונו ל-7 שנות מאסר כל אחד. עוד שני צעירים, אלי נעים וסזאר כהן, זוכו מאשמה. יוסף קרמונה, שנעצר ועונה בכלא המצרי מת בעת החקירה ועד היום לא ברור אם חוקריו רצחו אותו או שמא התאבד.   

 

בד בבד עם מעצר אנשי הרשת נעצר גם מאיר (מקס) בינט, קצין ביחידה 131, שנשלח למצרים במשימה שלא היה לה כל קשר לרשת ולפעילותה. מאיר בינט, שהיה קצין מודיעין מן המניין, והיה בעברו בשליחות אמ"ן במדינות אחרות במזרח התיכון, עונה קשות והתאבד בכלא. המניעים להתאבדותו  נותרו עלומים. ייתכן שרצה לסכל את כוונת המצרים לערוך משפט ראווה לקצין בצה"ל, ואפשר שפעל מתוך חשש שבלחץ העינויים יסגיר הקצין סודות מדינה.

 

כתוצאה מ"מבצע סוזאנה" הוכתם שמה של ישראל ונפגע קשות המוניטין של קהילת המודיעין שלה. המבצע מעורר שאלות רבות וקשות. במישור האסטרטגי נשאלת השאלה מדוע הניחו יוזמי המבצע כי פעולה טקטית מעין זו תוכל לסכל מהלך אסטרטגי שנרקם בין בריטניה למצרים. גם במישור של יחסי קברניט-מודיעין עולות שאלות קשות: כיצד קרה שראש הממשלה, משה שרת, דוּוח על המבצע רק בדיעבד; ומדוע לא דאג הדרג הצבאי לקבל אישור מראש למבצע משר הביטחון, פנחס לבון. במישור יחסי החוץ של ישראל נראה כי לא נשקל כלל הנזק למעמדה של ישראל בעולם במקרה של תקלה במבצע. וכמו כן יוזמי המבצע לא נתנו דעתם על ההשלכות השליליות האפשריות על מעמדה של הקהילה היהודית במצרים במקרה של כישלון. גם במישור המבצעי עולות כמה תמיהות, מעבר למינויו של אדם דוגמת אלעד למפקד המבצע: ההכשרה של הצעירים היהודיים למשימתם הייתה שטחית ביותר והאמצעים שסופקו להם היו דלים; לא נשמר המידור (ההפרדה) בין חברי הרשת ובינם לבין מאיר בינט; ולא הוכנה תכנית מילוט למקרה של תקלה.

 

כיצד נחשפה הרשת?  

 

ההנחה המקובלת היא כי אברי אלעד הוא זה שהסגיר את אנשי הרשת ואת מאיר בינט, שעל פעילותו במצרים עודכן אלעד עוד קודם שיצא מן הארץ. החשד התעורר כאשר אלעד, היחיד מבין אנשי הרשת שלא נתפס, השתהה במצרים ימים אחרי מעצר כל אנשי הרשת, הסדיר את ענייניו בנחת ורק אז יצא לאירופה. אלעד חזר ארצה ונחקר אך מסר גרסה שקרית לחלוטין. מכיוון שלא היה אפשר לעמת את גרסתו עם זו של אנשי הרשת שישבו בכלא המצרי, והיות שראש אמ"ן בנימין גיבלי ומפקד 131 בנצור תמכו בגרסתו, לא ננקטו נגדו צעדים כלשהם, להוציא הרחקתו משורות הארגון. לימים הודה מרדכי (מוטק'ה) בנצור כי עדויות השקר היו מתואמות בין השלושה. המפנה חל ב-1957 כאשר התגלה מידע הקושר בין אלעד ובין איש מודיעין מצרי שהיה מעורב בחקירתם ובעינויָם של אנשי הרשת. אלעד הובא לארץ, נעצר ונחקר אך לא נמצאו די ראיות להעמדתו לדין בגין הסגרת הרשת. לכן הוא הועמד לדין רק בגין קיום מגע עם סוכן מודיעין זר והחזקת מסמכים סודיים ללא רשות. הוא נמצא אשם ונידון ל-12 שנים בכלא. אברי אלעד המשיך להכחיש עד יומו האחרון (1993) כי הוא זה שהסגיר את חברי הרשת.    

 

מי נתן את ההוראה?

 

כבכל פרשה כושלת, גם כאן ניסו ראשי המערכות השונות – המודיעינית, הצבאית והמדינית– להפיל זה על זה את האשמה בדבר מתן ההוראה לביצוע הפעולה הבעייתית. כאמור, ראש הממשלה משה שרת לא ידע מאומה על הפעלת יחידה 131 במצרים. גם איסר הראל, ראש 'המוסד', שהיה אמור להיות מעודכן בכל פעולותיה של היחידה, לא ידע עליה דבר. לכן התמקדה המחלוקת בשאלה מי הורה ואישר את המבצע – שר הביטחון פנחס לבון או ראש אמ"ן בנימין גיבלי, ומה הייתה מעורבותו של הרמטכ"ל, משה דיין, בפרשה. לבון הכחיש בכל תוקף כי נתן את ההוראה. גיבלי ובנצור הרחיקו לכת עד כדי זיוף מסמך שנועד להוכיח כי לבון עשה זאת.

 

"העסק הביש" לא נחקר מעולם כחלק מהפקת לקחים באמ"ן. ועדות חקירה שונות, שמונו לחקור את מה שכונה "הפרשה", התמקדו בשאלה "מי נתן את ההוראה" ונמנעו מדיון מעמיק במבצע עצמו ובסיבות לכישלונו. בזירה הפוליטית המשיכו הדי הפרשה להדהד עוד שנים רבות.

 

ההתנערות מאחריות למבצע, והסערה הפוליטית שהתעוררה בעקבותיו, יצרו מציאות עגומה מאוד באשר לאנשי הרשת. על סיפורם הוטלה צנזורה חמורה. הדברים הגיעו לשיאם אחרי "מבצע קדש" (1956) כאשר משה דיין סירב לכלול את אסירי "העסק הביש" בחילופי השבויים עם מצרים בטענה שאין לערב בין שחרור חיילים שבויים לשחרור "מרגלים". שחרור אנשי הרשת שנותרו בכלא  התאפשר רק ב-1967 בעת חילופי השבויים בעקבות מלחמת ששת הימים (שניים שוחררו עוד קודם לכן אחרי שריצו את עונשם והגיעו ארצה), וזאת הודות להתעקשותו של ראש "המוסד" באותה עת, מאיר עמית, ועמידתו האיתנה מול דיין שהוסיף להתנגד לשחרורם.


לתוצאות החיפוש בביטאון מבט מל"מ לחץ כאן 

סוג פריט: מידע
סוג מדיה: טקסט
אודות המל''מ
סרט תדמית אודות המרכז למורשת המודיעין (מל"מ)
 
האתר הוקם בסיוע קרן מאיר עמית , מיכאל (מיקי) פדרמן וחוג ידידי המל"מ (חיד"ה)
לצפייה תקינה באתר תוכלו לעיין ברשימת דפדפנים נתמכים ותוספים נדרשים